פסק-דין בתיק ע"א 11298/07

1. לפנינו ערעור על שתי החלטות של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ר' וינוגרד). ההחלטה האחת היא החלטה מיום 15.7.07, בה הוחלט להפסיק את הדיון בתובענה, וההחלטה האחרת היא החלטת ביניים מיום 9.1.07, לפיה ניתנה למשיבות רשות להתגונן.

2. מדובר בתביעה שהגיש המוסד לביטוח לאומי (להלן - "המל"ל" או "המערער") נגד המשיבות - המבטחות (להלן - "המשיבות") להשבת סכומי גמלאות ששילם לאדם שנפגע בתאונת דרכים (להלן - "הנפגע" ו"התאונה" בהתאמה) בהיותן מבטחות מלגזה שהייתה מעורבת בתאונה.

ביום 26.3.06 ניתן על ידי בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט א' זמיר) פסק דין בתביעת פיצויים שהגיש הנפגע נגד המשיבות בגין הנזקים שנגרמו לו בתאונה זו. בפסק דין זה נקבע שהמשיבות חייבות, בהיותן מבטחות המלגזה, לפצות את הנפגע בגין הנזקים שנגרמו לו עקב אותה תאונה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן - "פסק הדין החלקי בתביעת הנפגע").

התאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה וזה שילם לנפגע עקב התאונה דמי פגיעה ומענק נכות (להלן - "הגמלאות").

בין המל"ל לבין המשיבות קיים הסכם אשר מחייב את האחרונות לפצות את המל"ל בגין גמלאות שזה משלם לנפגע בתאונת דרכים שנגרמה על ידי רכב מנועי אותו הן מבטחות.

מכוח הסכם זה הגיש המל"ל לבית המשפט קמא תביעה בסדר דין מקוצר להשבת סכומי הגמלאות ששילם לנפגע. 

טענתן העיקרית של המשיבות בפני בית משפט קמא הייתה כי החבות לפצות את הנפגע בגין נזקי התאונה אינה חלה עליהן, אלא רובצת לפתחם של מבטחי משאית שגם היא הייתה מעורבת בתאונה. לטענתן, פסק הדין החלקי של בית משפט השלום בתביעה הנפגע, אשר דחה טענה זו, שגוי, והן אף הגישו על פסק דין זה ערעור אשר תלוי ועומד בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו.

ביום 9.1.07 החליט בית המשפט קמא, ללא הנמקה, ליתן למשיבות רשות להתגונן נגד התביעה.

3. בהמשך הורה בית המשפט קמא, כאמור לעיל, על הפסקת התובענה. החלטה זו   נומקה על ידי בית המשפט קמא בקיומו של הליך משפטי אחר, הוא הערעור התלוי ועומד בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב על פסק הדין בתביעת הנפגע, בו נדונה אותה שאלה העולה גם בהליך הנוכחי. בלשונו של בית המשפט קמא:

"2. מתגובת הנתבעות עולה כי בערעור שהגישו לבית המשפט המחוזי בתל אביב נטענו טענות גם במישור העובדתי כנגד פסק דינו החלקי של בית משפט השלום בנוגע לשאלה אם האירוע בו נפגע הנפגע הוא בגדר תאונת דרכים. די בטענה זו כדי להביא למסקנה לפיה אין מקום לנהל הליך נוסף לפני בית משפט זה בנוגע לטיבו של האירוע, כאשר קיימת גם מחלוקת עובדתית שהתבררה בערכאה מוסמכת.

3. אף לו לא כך היו פני הדברים, דומה כי שעה שמתבררת תביעתו של נפגע בפני בית משפט מוסמך, אין מקום לדיון מקביל בשאלה משפטית זהה בתביעתו של המל"ל שהנפגע אינו צד לה.

4. בשל מכלול טעמים אלה, ומאחר ואין מקום להתלות את ההליכים במסגרת תובענה זו עד שתינתן הכרעה סופית בתובענה, עניין העלול להתמשך עוד שנים מספר, אני מורה על הפסקת הדיון בתובענה.

5. על מנת להסיר ספק יובהר כי מרוץ ההתיישנות לא יחול במועד בו תופסק התובענה ועד לחידושה לאחר מתן פסק דין חלוט בהליכים שבין הנפגע ובין המבטחות".

4. בפנינו הסכימו ב"כ הצדדים שההחלטה על הפסקת התובענה תבוטל והדיון יוחזר לבית המשפט קמא כדי שיחדש את הדיון בתובענה. הסכמה זו מקובלת עלינו, שכן לפי תקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, בית המשפט רשאי להפסיק תובענה רק לבקשתו של תובע (או נתבע שהגיש תביעה שכנגד), ובמקרה שלפנינו המערער לא ביקש להפסיק את התובענה. למען הסר ספק נציין, שהמסקנה דלעיל אינה מתייחסת לאפשרות של עיכוב הדיון בהליך בשל הכלל של "הליך תלוי ועומד" (lis alibi pendens), שכן בית המשפט קמא לא דן בעניין זה ואף לא הורה על עיכוב ההליכים מכוח כלל זה, ואיש מהצדדים גם לא טען בפנינו לעניין זה.

5. המחלוקת שנותרה מתייחסת להחלטת הביניים בה ניתנה למשיבות רשות להתגונן.

בעניין זה העלה ב"כ המשיבות טענה מקדמית, לפיה על החלטה זו של מתן רשות להתגונן, שהיא החלטת ביניים, היה על המערער להגיש בקשת רשות ערעור בתוך המועד הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי בסמוך לאחר מתן ההחלטה. משהדבר לא נעשה והמועד להגשת הבר"ע חלף, טוען ב"כ המשיבות, לא ניתן לערער על החלטה זו במסגרת הערעור הנוכחי.

טענה זו יש לדחות, שכן דינה של החלטה על הפסקת תובענה, לעניין הגשת ערעור, כדין פסק דין. לפיכך, המערער רשאי לערער במסגרת הערעור על הפסקת התובענה גם על החלטות ביניים שניתנו במהלך הדיון, בכלל זה ההחלטה על מתן רשות להגן.

6. המל"ל תוקף את ההחלטה ליתן למשיבות רשות להגן בשני עניינים. העניין האחד נוגע לנושא החבות. בעניין זה טוען המל"ל שפסק הדין החלקי שניתן בתביעת הנפגע מקים מעשה בית דין בינו לבין המשיבות אשר מחייב את האחרונות חרף הגשת הערעור. משקיים מעשה בית דין, נטען, לא היה מקום ליתן רשות להתגונן. במהלך הדיון הודיע ב"כ המערער בעקבות הערותינו כי הוא משאיר לשיקול דעתנו אם לדון בנושא זה במסגרת הערעור או להותיר את ההחלטה בעניין זה לבית משפט השלום אשר ידון בה בשלב הדיון בתובענה.

בעניין זה אנו סבורים, כי אף שמדובר בטענה משפטית שניתן היה להכריע בה גם בשלב הבקשה למתן רשות להתגונן, אין מניעה שבית המשפט קמא ידון בה גם במסגרת הדיון בתובענה עצמה. בנסיבות אלה ולאור גישתו דלעיל של ב"כ המערער, איננו רואים מקום להכריע בסוגיה זו במסגרת ההליך הנוכחי. נציין, כי משבית המשפט קמא כלל לא דן בנושא זה, לא היה מקום, בכל מקרה, לקיים דיון בעניין זה לראשונה בפני ערכאה זו, ומשכך, נושא זה היה מחייב, בכל מקרה החזרה לבית משפט השלום.